פסק-דין בתיק ע"פ 17-10

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.                 בפנינו ערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; פ' 1798/08), במסגרתה זוכה המשיב, מר אשר עמר, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ועניינן העסקה שלא כדין של שלושה עובדים זרים בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים או החוק).

התשתית העובדתית

2.                 ביום 21.5.2003 נערכה ביקורת על ידי מפקחי משרד התמ"ת בנכס בבנייה הנמצא ברח' ישראל אלדד שייב בשכונת רמות בבאר שבע (להלן - הנכס). לפי דו"ח תיאור המקרה (ת/1), נמצאו בנכס במהלך הביקורת ארבעה עובדים פלשתינאים - אחד מהם עסק "בניקיון של הבית", שני עובדים נוספים עסקו בטיוח, והעובד הרביעי - " טוען שהוא אינו עובד פה והוא בא לחפש עבודות".

לפי הרשום בדו"ח תיאור המקרה, הנכס זוהה לפי מספר "פילר חשמל שהיה בשטח". לאחר בדיקה שנערכה מול חברת החשמל, הוברר כי מספר ה"פילר" משויך לבית ברח' ישראל אלדד שייב 18, הנמצא בבעלות המשיב. לאור זאת, הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית הדין האזורי בבאר שבע, בהתייחס לשלושת העובדים הזרים שנמצאו עובדים במהלך הביקורת.

3.                 במהלך דיון ההוכחות העידו מטעם המדינה שני המפקחים אשר ביצעו את הביקורת, מר יוסי שבת ומר אבי גבאי, וכן מפקח נוסף - מר עודד פרץ - אשר ביצע את הבדיקה מול חברת החשמל וגבה את אמרותיו של המשיב. בנוסף לכך הוגשו תעודות עובד ציבור, חתומות על ידי רע"ן תעסוקה במינהל האזרחי מר עמי קבילו, בנוגע למעמדם החוקי של שלושת העובדים הזרים. מהתעודות עולה כי לשניים מהעובדים - מר יאסר עמארה ומר עזאתי אולאד מוחמד - היה "רישיון עבודה בתוקף בישראל" במועד הביקורת (ת/3). רק בנוגע לעובד השלישי - מר נצאר חסן חסין אלגבארין - נרשם כי לא היה לו רישיון עבודה בתוקף בישראל במועד הרלוונטי (ת/4).

על מנת להוכיח כי רישיון העבודה של מר עמארה ומר מוחמד לא התיר להם עבודה אצל המשיב, הפנתה המדינה לרשימת העובדים כפי שמולאה במהלך הביקורת (ת/2), על גביה צוין כי רישיון העבודה של מר עמארה התייחס למעסיק "ש.י. עמר הנדסה ובנייה", ורישיון העבודה של מר מוחמד - למעסיק "אבו קרט יעקב". עם זאת, לא הוברר מי רשם פרטים אלה ועל סמך מה, שכן החוקר מר אבי גבאי, אשר מילא את רשימת העובדים במועד הביקורת, אישר כי אין זה כתב ידו.

4.                 המשיב הודה, עוד במהלך ההקראה, כי הנכס שפרטיו צוינו בכתב האישום הינו בבעלותו, וכן הודה בהעסקתו של מר עמארה. במהלך עדותו הסביר כי מר עמארה הועסק כדין על ידי חברת בנייה משפחתית בבעלות אביו - ש.י. עמר הנדסה ובנייה בע"מ - אשר הוא עצמו שימש כמהנדס בה. לדבריו, כאשר החל לבנות את ביתו נתן אביו את הסכמתו לכך שמר עמארה יסייע לו, והוא אף חתם מול מר עמארה על הסכם במהלכו לקח על עצמו האחרון לבצע את "עבודות השלד, בלוקים, טיח פנים וחוץ וריצוף".

המשיב טען כי מסר את ההסכם החתום לידי החוקרים, מבלי שהשאיר בידיו העתק, ולכן נוסח ההסכם שהוגש על ידו (נ/1) הינו עותק לא חתום שהוצא על ידו מהמערכת הממוחשבת. בנוסח ההסכם נרשם, בין היתר, כי מר עמארה " יקבל מאת עמר אשר רישיון עבודה בישראל למשך התקופה בה יעבוד עבור אשר עמר", וכי "חל איסור מוחלט על הקבלן יאסר להעסיק עובדים ללא רישיון עבודה בישראל".

5.                 המשיב טען בהקראה כי את שני העובדים הזרים הנוספים, מר מוחמד ומר אלגבארין - אינו מכיר ולא היה לו כל קשר עימם. בעדותו הסביר כי מר עמארה הביא פועל נוסף לעזרה בביצוע הבנייה, וטרם שהחל לעבוד " בדקנו שיש לו רישיון עבודה תקף". באמרתו בפני החוקר (ת/6) הבהיר בקשר לכך כי " פועל אחד שעסק בעבודות טיח אני הבאתי אותו והיה לו רישיון עבודה על שם אבו קראט וניסיתי לבקש אישור מאבו קראט להעסיק אותו אך לא תפסתי אותו והעסקתי אותו על דעת עצמי לאחר שבדקתי שיש לו רישיון בתוקף".

ביחס לעובד השלישי - טען המשיב כי אינו יודע כיצד הגיע לנכס, והוא אף לא שילם לו שכר. 

6.                 המשיב טען עוד בעדותו, כי " אנחנו אנשי חוק ומשום מה כל פעם שהייתה ביקורת הרחוב שלנו היה מן חממה של הרבה עבודות בנייה מסביב, הבית שלי נמצא במדרון וזה המקום הכי קל לרוץ אליו ולהסתתר מכל אנשי חוק שהגיעו...". עוד טען כי אחד משכניו, קבלן בדואי, העסיק " לפחות 20 פועלים בלי היתר" ו "כשדיברתי איתו וטענתי שהפועלים שלו מגיעים אלי הביתה, הוא אמר שזו בעיה שלי...".

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.                 בית הדין האזורי קבע כי הוכח במידה מספקת כי העובדים הפלשתינאים נמצאו בנכסו של המשיב. זאת, על בסיס עדותו של המפקח מר עודד פרץ אשר ביצע את הבדיקה מול חברת החשמל, ולאור הודאת המשיב כי העסיק במועד הביקורת את מר יאסר עמארה. בית הדין ציין בהקשר זה כי " משמודה הנאשם כי העסיק את העובד המצוין בסעיף 3 א' לכתב האישום במועד הביקורת ואותו עובד עצמו נמצא בנכס בעת הביקורת, הרי שיש לקשור בין האתר בו נערכה הביקורת ת/1, לבין הנכס שבבעלות הנאשם המצוין בכתב האישום".

8.                 בית הדין קבע עוד, כי מרשימת העובדים לא ניתן ללמוד על מעמדם של העובדים שנמצאו באתר, שכן לא הובא המפקח שבדק פרטים אלה ורשמם. גם תעודות עובד הציבור אינן מסייעות בהקשר זה, שכן כל שרשום בהן הוא כי היה למר עמארה ומר מוחמד "רישיון עבודה" תקף לעבוד בישראל במועד הביקורת, מבלי לציין על שם מי הוצא. ביחס לשניים משלושת העובדים ששמותיהם צוינו בכתב האישום - לא הובאו לפיכך ראיות מספיקות להוכחת העדר מעמד חוקי לבצע את העבודות אותן ביצעו.

9.                 בית הדין האזורי הוסיף, כי " מקובלת עלי עמדת המאשימה ולפיה הימצאותו של עובד זר העובד בפועל בנכס... מקימה חזקה ולפיה מתקיימים יחסי עובד מעביד בין בעל הנכס לעובד. עם זאת, מדובר בהנחה הניתנת לסתירה ודי לו לנאשם כי יעורר ספק סביר שיש בו כדי לשלול את התקיימותה של החזקה כאמור...".

במקרה זה, התבסס בית הדין על טענת המשיב לפיה הועסקו בנכס השכן עובדים זרים אשר נמלטו לנכסו מאימת הביקורת, וציין כחיזוק לכך את עובדת הימצאותו בנכס, במועד הביקורת, של עובד פלשתינאי נוסף, אשר לא נכלל בכתב האישום והודה כי כלל אינו עובד בנכסו של המשיב. לאור זאת, קבע בית הדין כי " יש בידי הנאשם לבסס ספק סביר בקיומה של החזקה לפיה אותם עובדים שנמצאו באתר נושא הביקורת, ללא אישור העסקה בישראל, אכן הועסקו על ידי הנאשם". לאור זאת, זוכה המשיב מכל העבירות שיוחסו לו.

טענות הצדדים בערעור

10.             המדינה טוענת כי המשיב עצמו הודה כי שני העובדים הזרים שהיה להם רישיון עבודה לעבוד בישראל - מר עמארה ומר מוחמד - הועסקו על ידו הגם שרישיון העבודה שלהם לא התיר עבודה אצלו אלא אצל מעסיק אחר. המדינה סבורה כי די בהודאה זו כדי לבסס את הרכיב "שלא כדין" בהתייחס להעסקת העובדים.